<h1>סמ"ג לאוין סימן ע"ט</h1>
<h2>דף ה:</h2>
כתוב בתורה (שמות י"ג ז') לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקידו גוי אצלו וקיבל עליו אחריות לא יהא עובר תלמוד לומר שאור לא ימצא בבתיכם אפילו הפקידו גוי אצלו או הטמינו, יכול לא יהא עובר אלא בביתו שדר בו מניין לרבות כל שברשותו תלמוד לומר בכל גבולך, יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי או של הקדש תלמוד לומר לא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה (ע"פ פסחים ה' ב' בלשון הרמב"ם חו"מ פ"ד הל' א' ע"ש) אבל צריך לעשות מחיצה גבוה עשרה טפחים בפני חמצו של גוי שמא יבא להסתפק ממנו, אבל אם של הקדש הוא אינו צריך מפני שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבאו לידי מעילה (רמב"ם שם הל' ב'), מכאן למדנו שגוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קיבל עליו ישראל אחריותו שאם אבד או נגנב שישלם לו דמיו נעשה כשלו וחייב לבער (ע"פ הל' ג' שם).
<h2>דף לה.</h2>
גרסינן בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ד ע"ש) מצה ישנה באנו למחלוקת בית שמאי ובית הילל, פירוש כשם שחולקין בסוכה ישנה (סוכה ט' א') דבית הילל מתירין ואפילו לא עשאה לשם החג כך חולקין במצה ישנה, ותנן (פסחים ל"ה א') חלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאן למכור בשוק יוצא בהן, ועל כרחיך בשלשה עשר מיירי (דאי) [ד]בארבעה עשר אין מביאין תודה לפי שממעט באכיל[ת]ה, ותניא בתוספתא (פסחים פ"ג ה"ט) י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מערב שבת, מכל אלה משמע שמצה שנעשית קודם ביעור חמץ שכשרה.
אמרינן בפרק כל שעה, שאין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשה מיני דגן, והם שני מיני חטה שהן החטה והכוסמת ושלשה מיני שעורין השעורה ושבולת שועל ושיפון, אבל מיני קטנית כמו אורז ודוחן ופולין ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ, ואפילו לש קמחן במים חמין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ זה מותר באכילה שאין זה חימוץ אלא סירחון (ע"פ רמב"ם חו"מ פ"ה הל' א'), ואמרינן בערבי פסחים (פסחים קי"ד ב') מאי שני תבשילין, סילקא וארוזא, ש"מ לית דחש להא דרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא. וכל שאין חייבין עליו משום חמץ אין אדם יוצא בהן משום מצה שנאמר (דברים ט"ז ג') לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים ל"ה א').
<h2>דף לט:</h2>
אין מבשלין את החטין במים כמו (כגון) ריפות וקמח (ע"פ רמב"ם חו"מ פ"ה הל' ג'), כדאמר בפרק כל שעה (פסחים ל"ט ב') דאדמבשל בשולי חמועי מחמעא, מותר ללתות חטין במים כדי להסיר סובן וטוחנין אותן מיד, ודוקא חטין מותר לבלול במים מפני שהן קשים, אבל שעורים רפים [הן] ומחמ[י]צין [ב]מהרה ואסור, ונהגו העם אף בחטין שלא ללתות גזירה שמא ישהו במים ויחמיצו (ע"פ רמב"ם חו"מ פ"ה הל' ו'—ז').
<h2>דף מ.</h2>
חמשה מיני דגן אילו אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים [ש]בעולם אין באין לידי חימוץ, ואפילו הניחן כל היום כולו עד שנתפח הבצק הרי זה מותר באכילה שאין מי פירות מחמיצין [אלא] מסריחין, דהכי קסבר שם רבא (פסחים מ' א') והלכה כמותו, מי פירות הן כמו (כגון) יין וזתים ותפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהם משאר יינות שמנים ומשקין (ע"פ רמב"ם חו"מ פ"ה הל' ב') ולא מבעיא דבש תמרים אלא אפילו דבש דבורים נחשב מי פירות דכתיב כאשר תעשנה הדבורים ומתרגם רב יוסף (סוטה מ"ח ב') כמה דמנתזון דברייתא ושייטן ברום עלמא ומייתן דובשא מעשבי טוריא, במה דברים אמורים שלא נתערב בהן שום מים [שבעולם] אבל אם נתערב בהן מים כל שהוא הרי אילו מחמיצין (ע"פ רמב"ם שם), ובהכי מיירי ההיא דאמרינן (פסחים ל"ו א') אם לש ביין ושמן ודבש תשרף, ובפרק כל המנחות באות מצה (מנחות נ"ז א') אמרינן אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לאיסור חימוץ, ומקשה מנחת נסכים מי פירות הן ומי פירות אין [מ]חמיצין, ומשני אמר ריש לקיש זאת אומרת מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה, דכיון שמעורב מים עם השמן מחמיץ, והא דתנן (תרומות פ"י מ"ב) תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה הרי זו אסורה, התם מיירי בעיסה שכבר נילושה במים כדמשמע הלשון (מנחות נ"ג ב' תד"ה אין ע"ש) וגרסינן בירושלמי (תרומות פ"י ה"א) הדא דאת אמרת במחמץ בגופו של תפוח, כלומר שכבר נילושה במים ומשים גוף התפוח בתוכו לחמצו, אבל במחמיץ במימיו [מותר], כלומר שכל העיסה נילושה במי התפוח מותר. אמנם בירושלמי במקום אחר (פסחים פ"ב ה"ז) משמע דמי פירות אפילו בפני עצמן מחמיצין, דקאמר רבי שמואל ברבי יצחק הוה ליה יין תוסס [נ"א קוסס], פירוש מתוק, יהב בגויה שעורים בדיל דיחמע, פירוש כדי שיחמיץ, אתא שאיל לרבי מנא אמר ליה צריך אתה לבער, חד מן אילין דבי ביראי הוה ליה גרבא דמישחא גו אוצרא דחיטי אתא שאיל לרבנין אמרו ליה זיל גרוף מה דתחותיהן, ושמא הירושלמי סובר כאביי דאסר (פסחים מ' א') אבל אנן קיימא לן כרבא דשרי (תו' מנחות שם). ומעשה היה והתיר רבי יצחק ברבי אברהם ללוש מצות [בפסח] ביין מפני שזרקו מים שלנו מפני מת אחד, אף על פי שאי אפשר ליין בלא טיפת מים, ואף לכתחילה רגילין לתת בו מים בשעת הבצירה כדי להתיר נצוק בכלי גוי בלא טעם דנצוק אינו חבור, אף על פי כן אין לחוש למים הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו את העיסה. וכן רבינו משה (שם) היה מתיר חימוץ מי פירות, אבל רבינו יצחק ברבי שמואל כתב בתשובה אחת שירא להקל מפני הירושלמי שמחמיר בהלכה למעשה, אמנם בתוספות דפסחים (ל"ה ב' ד"ה ומי ע"ש) פירש רבינו שמשון בשם ר"י ור"ת היתר גמור בחימוץ מי פירות, וכן פירש רבינו יוסף טוב עלם בסדר שבת הגדול, ובמי בצים נסתפק רבינו שלמה אם מחמיצין מפני שמתפיחין את העיסה (תו' שם). בד"א בשאר ימי הפסח אז (ש)מותר ללוש במי פירות לבדן, אבל בלילה הראשונה [של פסח] אסור משום דהוה ליה מצה עשירה ואמר להו רבי יהושע בן לוי לבנתיה (פסחים ל"ו א') יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי מעט בחלבא כעינא דתורא שיהא נאכל מיד ולא יבא מכשול שיאכלוהו עם הבשר.
חכמים הראשונים היו נזהרים בדגן שהיו אוכלין ממנו בפסח לשומרו משעת קצירה שלא יבאו עליו מים שלא יהא בו שום חימוץ, ואסמכוה על מקרא זה (שמות י"ב י"ז) ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ (ע"פ רמב"ם חו"מ פ"ה הל' ח'—ט' וע"ש).
<h2>דף מ:</h2>
דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים כשם שאסור לאוכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח או מוכרו לגוים מעט לכל אחד ואחד כדי שיכלה קודם הפסח שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל, דגן שנפל עליו דלף כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ, אבל כשפוסק אם נשתהא כשיעור [חימוץ] הרי זה אסור (חו"מ פ"ה הל' ט'—י').
אין עושין סריקין המצויירין בפסח מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצן בעת עשייתן ואפילו בדפוס גזירה שמא יעש[ו] בלא דפוס (ע"פ רמב"ם חו"מ פ"ה הל' ט"ו ע"ש). מי תשמישו של נחתום ישפכו במקום מדרון מפני שמחמיצין, אין שורין את המורסן ומניחין לפני התרנגולין שמא יחמיץ, אבל חולטין להן המורסן ברותחין, וכבר נהגו רוב העם [נ"א העולם] שלא לחלוט שמא לא ירתיח המים יפה (רמב"ם שם הל' י"ז). ולא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שמחמיצות (שם הל' י"ט).
<h2>דף מב.</h2>
כתוב בהלכות גדולות (דף כ"ט א') אסור למילש מצה אלא במיא דבייתי מאי טעמא כיון דלא בייתי חבילי, פירוש חמימי ומחמעי ליה לעיסה, דאמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו, ודרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופין מן המוליאר ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת וצריכה שני כלים של מים אחד שמקטפת בו היכא דקאפיא נהמא ואחד שמצננת בו את הידים, והיכא דעברה ולשה בהני דאמרינן אסור למיכל מההוא נהמא, דאיבעיא להו עברה ולשה מהו מר זוטרא שרי ורב אשי אס(י)ר והלכתא כרב אשי. והיכא דעבר ולש עיסה גוי או חש"ו דלאו בני שימור נינהו אע"ג דבשעת אפייה עבד לה שימור ישראל בר דעה לא נפיק בה ידי חובתיה עכ"ל, למדנו מדבריהם דרב אשי דאסר אכולהו קאי אף אמים שלנו, ולא כפירוש רבינו שלמה שפירש (ד"ה עברה) עברה ולשה דאחמין דווקא קאי. ואומר הר"ר אליעזר ממיץ (יראים סי' נ"ב) [ד]דווקא עברה שהזידה ולשה, אבל אם שגגה ולש(ו)[ה] מותר. ולכתחילה לשין בהן היכא דלא איפשר, כדקאמר בשילהי כל שעה דרשה רב מתנה בפפוניא אשה לא תלוש אלא במים שלנו, למחר אייתו כ"ע חצבייהו לגביה, ולא מצינו שהתענו מלאכול. ופירש רבינו שלמה (ד"ה שלנו) הטעם דמים שלנו לפי שהחמה מהלכת בימי ניסן שהוא עדיין מימות הגשמים בשפולו של רקיע ומעיינות רותחין, ולפי טעמו השואבן בבוקר ומשהן עד הערב מותר, ומההיא דפפוניא אין ראייה מעתה, אך נ"ל הטעם לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הקרקע [נ"א הרקיע] כחכמי אומות העולם כדאיתא בפרק מי שהיה טמא (פסחים צ"ד ב') אמר רבי נראים דבריהם [מדברינו], הילכך אין להם תקנה אלא אם כן שלא יהו בלילה במחובר, ולפי זה הטעם אסור לאחר שאיבתם לאחר התחלת הלילה, ע"כ לשון הרב רבי אליעזר ממיץ. והרב יהודה בר' נתן פסק בפירושו מפסחים שאסור לאפות קודם עמוד השחר ואם אפו ראוי לאסור [את] האפוי דאימר סוף הלילה גורם הצינון, אמנם אין שייך איסור זה אלא לפירוש רבינו שלמה ולא לפירוש הרב רבי אליעזר ממיץ. אומר הרב רבי יחיאל שראה שהתיר [מורי] רבינו יהודה ברבי' יצחק מים שלא לנו שנתבטלו ברוב מים שלנו הואיל ונתבטלו [כבר] קודם הלישה והותרו. לא תשב האשה תחת השמש ותלוש, ולאו דווקא תחת השמש אלא אפילו ללוש תחת הרקיע ביום המעונן אסור כדאמר ביומא פרק הממונה (כ"ח ב') יומא דעיבא כוליה שמשא, וקאמר (שם) דנפקא מינה לכדרבא דאמר אשה לא תלוש לא בחמה כו' ומטעם זה ראוי להזהר קצת שלא להוליך המים לבית התנור מגולות תחת הרקיע.
תנן אילו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי, אילו שלשה הן חמץ דגן גמור על ידי תערובת, וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים הן חמץ נוקשה בעיניה, ומסיים בסיפא זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר עליו בפסח הרי אילו באזהרה ואין בהן משום כרת, ומעמידן כולן בירושלמי שיש בהן תערובת מים, דמי פירות אין מחמיצין. ומשמע דהך סיפא לפרושי עוברין דרישא אתי, ואי כפירוש רבינו שלמה שפירש אילו עוברין בבל יראה ובל ימצא פשיטא דליכא כרת בבל יראה, ועוד דחמץ מעורב ונוקשה בעיניה אפילו באכילה לא מיחייב אי לאו דרבינהו בקרא בגמרא (מ"ג א') מכל מחמצת ומהיכא תיתי לן אזהרת בל יראה, אלא פיר(ו)ש רבינו יעקב (תד"ה ואלו) אילו עוברין מעל השולחן שיש לאו באכילתן. ואומר רבינו יעקב (הובא ברא"ש פ"ג סי' א') ד[ב]שכר שלנו איכא בל יראה לכ"ע שיש שנותנין בו שעורים כל כך עד שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דבהכי מודו כולי עלמא כדמשמע התם בגמרא (מ"ד א'). ומכל מקום לא נברך על השכר בורא פרי האדמה דמאן נימא לן דהוי כמו קימחא דשערי דאיכא מאן דאמר (ברכות ל"ו א') דמברכי עליה בורא פרי האדמה דהתם ודאי אישתני לעילויא. למדנו מכאן שמותר לקיים בפסח דבר שיש בו חמץ מעורב וכן חמץ נוקשה בעיניה, נוקשה פי' [רבינו יעקב] רע וקשה לאוכלו.
<h2>דף מג.</h2>
אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להם מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלו בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו, במה דברים אמורים כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס הוא שלוקה מן התורה אבל על פחות מיכן אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות (ע"פ רמב"ם חו"מ פ"א הל' ו' ע"ש כס"מ).
<h2>דף מח.</h2>
גרסינן בפרק אילו עוברין אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה, והוא שיעור חמשת רבעים קמח צפוריות ועוד שהן שש ירושלמיות [שהן ז' מדבריות וביצה וחומש ביצה]. כתב רבינו שלמה ויותר משיעור זה אין ללוש כדי שיוכל לשמרם מן החימוץ, וכתב רבינו משה ב"ר מיימון (חו"מ פ"ה הל' י"ב) אם עשה עיסה יותר על שיעור זה הפת מותר(ו)ת וכן נוהגין באשכנז לכתחילה.
<h2>דף מח:</h2>
אמר רב יוסף (פסחים מ"ח ב') הני נשי דידן (נוהג) [נהיגין] למיפא קפיזא קפיזא, פירוש (רש"י) שלשת לוגין ביחד בלבד, ואחר כך מצרפן בסל להתחייב בחלה כרבי אליעזר דתנן (חלה פ"ב מ"ד) העושה עיסתו קביים, פירוש קב קב, ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו, רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה, פירוש בלא נשיכה רק שיגעו יחד, ואמר שמואל (פסחים שם) הלכה כרבי אליעזר. ודווקא שאין בכל אחת כשיעור צריך שניהם, צירוף סל ונגיעה, אבל אם יש בכל אחת כשיעור צירוף סל בלא נגיעה נמי מהני בכל דבר שאינו מקפיד על תערובתו כדאמרינן בירושלמי (חלה פ"ב ה"ג), והא דאמר בסוטה בפרק כשם (ל' א') שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מן הטהורה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי לתרום מן המוקף, והתם רבי אליעזר קאמר לה ואין די לו בצירוף סל בלא נגיעה, זהו מפני שמקפיד על תערובת טמאה וטהורה.
